התמונה והמשחק הם לא משחק גמר הגביע. לא משנה. רק בנסיונות למצוא תמונות ותיאורים של משחק הגמר המדובר נוכחתי כמה קשה למצוא חומר כתוב ותמונות של התקופה ההיא, שנות ה-50 המאוחרות. הכל נמצא בארכיוני עתונים הסגורים לקהל הרחב, ובספרייה הלאומית בירושלים. המאמר הבא ניכתב מזכרוני. מאחר והיה זה המשחק הראשון בו עליתי בהרכב הראשון של מכבי ת"א, ובנוסף זה היה גם יום חתונתי, היה זה יום שנחרט במוחי כאילו הכל קרה אתמול
***************
תוספת של מנחם לס:
אמנון ארונסקינד היה אחד משלושת הישראלים הראשונים שהבאתי לאוניברסיטת אדלפי ב-1970. האחרים היו רובי יאנג – הקיצוני השמאלי של הנבחרת שזה עתה חזר מאולימפיאדת מכסיקו בוער מכעס על שלקחו ממנו את כתר קפטן הנבחרת ונתנו אותו למרדכי שפיגלר – שעם אמנון, הקיצוני הימני של הנבחרת (אז שיחקו עם שני קיצונים) הצלחתי להביא לאוניברסיטת אדלפי אותה אימנתי את שני קיצוני נבחרת ישראל. השלישי היה שוקה פלגי – עוד בת-גלימי כמו רובי יאנג – שהיו פישרים קטנים בגנון כשאני הייתי בכיתה ז' ועברתי לקרית טבעון. שוקה היה לב מרכז השדה של הפועל חיפה.
בפלייאוף של אותה שנה (ב-1970) עוד היה פלייאוף משותף ליוניברסיטי דיבישיון ולקולג' דיביז'יון. במשחק הראשון ניצחנו את ניו יורק יוניברסיטי ששיחקו בה כמה ערבים מנבחרות ערב הסעודית ולבנון, וכן שני שחקנים מנבחרת ג'מאייקה הצעירה. ניצחנו אותם 0-1. במשחק השני ניצחנו את מונקלייר סטייט יוניברסיטי אוף ניו ג'רסי 1-3, ואז הגיעה ההודעה ש-NYU הגישה תלונה נגד אדלפי בטענה ש"משחק בה שחקן מקצועני – רובי יאנג".
בארץ לא היתה מקצוענות ב-1970. נשיא האוניברסיטה – שרק פתח תכנית משותפת עם NYU לדוקטורט בעזרה סוציאלית – טען בפני האתלטיק דירקטור ג'ים פדל ועבדכם ש"זה לא יהיה לטובתנו לערער ולהוכיח שרובי אינו מקצועני בגין החיבור החדש עם NYU אבל אם זה עניין של 'חיים ומוות' עבורכם, אחתום על הערעור.
קפצתי משמחה. אבל ה-AD פדל אמר לי, "מל, אנחנו לא מערערים. אין טעם לחסל את היחסים עם NYU".
אמרתי, "מה? YOU MUST BE KIDDING!".
הוא בשלו.
לא עזר לי מאומה.
הג'ים פדל הזה היה מעורב בכל מיני עניינים כספיים שהסתבך בהם עם האוניברסחיטה ועם ה-NCAA והוא העדיף להשתיק את כל העסק.
שנה אחרי הוא עזב ("התפוטר") את האוניברסיטה. אנחנו איבדנו הזדמנות זהב להגיע לפיינל פור של המכללות עם עוד נצחון אחד (על המנצחת בין מרילנד ו'דוק').
**************
אנסה לתאר את היום הגדול, הארוך, והמפתיע בחיי, יום שלעולם יכרת בזיכרוני כאילו הכל קרה רק אתמול. כשחקן מכבי תל אביב כאב לי לראות את קבוצת הפאר מתדרדרת לתחתית הליגה הלאומית בשנת 1959. הפסדנו משחקים צמודים בדקות האחרונות ואיבדנו את הביטחון, ואז מנהלי ומאמני הקבוצה החליט על צעד דרסתי להצעיר את הקבוצה המבוגרת ועייפה על ידי החלפת הותיקים עם כמה צעירים מבטיחים שבלטו בנוער וחיכו בסבלנות לקבל הזדמנות להתקדם לבוגרים. קהל האוהדים הנפלא שלנו התחיל לאבד סבלנות ולאחרונה התלווינו בקריאות בוז. ביום שבת נקבע לנו משחק ליגה נגד בני יהודה וחטפנו מפלה של 3:0. לי אישית כאב ההפסד מאוד היות ובשבוע הבא – יום שבת בערב – נרשמנו לנישואים באולמי תכלת בתל אביב. שיריינו את המקום חצי שנה מראש ולא עלה בדעתי שנגיע למשחק גמר גביע המדינה ביום זה. משחק הגמר נקבע לשבת בצהריים נגד הפועל פתח תקוה, האלופה בארבע השנים האחרונות שהביסו כל קבוצה בליגה בהפרש שערים שלא זכור כמוהו זה שנים. כשיוסלה מירמוביץ הודיע לי שבשבת יערך הגמר, חשכו עיני. לא נעים לחטוף תבוסה לפני אלפי איש כשבתאי הכבוד ישבו בפעם הראשונה בחייהם הורי שבאו לצפות בבנם שעומד ליישם חלום חיים . היום אחר הצהרים, כשמסביבם בתאים של המכובדים ישבו משה דיין אוהד הקבוצה, הנשיא יצחק בן צבי האמור להגיש את הגביע למנצח, ועוד כמה שרים שבאו לראות ולהראות בין המכובדים. באותו בוקר בהיר ונאה כשרוח קרירה מלטפת את פני 25.000 הצופים, אנו מתכנסים בחדרי ההלבשה ואני בלבי רק מתפלל שלא נחטוף תבוסה מחיל האויר. רק שתדעו ש'חיל האוויר' של אז היה ראש הזהב של המלבסי נחום סטלמך. לידו, רצבי, נהרי, וקופמן . מדובר כאן על ההתקפה של נבחרת ישראל, למי שלא יודע מספיק על הימים ההם, ימי הזהב של הפועל פתח-תקווה. אחרי התידרוך של יוסלה מירמוביץ אנו יוצאים למגרש לקול עידוד האוהדים המודאגים כמונו. המשחק מתחיל ואנו נסוגים בהגנה רק להעביר את הזמן. דקה שלישית קרן של פתח תקוה וסטלמך מתרומם ונוגח ליד הקורה הימנית שניבלמה בהדיפה נפלאה של ארלה שרשטינסקי שוער המילואים [חיים לוין היה עם גבס בידו] . אנו מנסים להתחצף ולנסות לעבור לחצי המגרש שלהם ובהתקפה הראשונה בדקה ה-4 שייע גלזר מוכשל, נופל, וסוחט פנדל. רפי לוי אינו מחמיץ וראה זה פלא אנו מובילים… הפועל מתקיפים בחמת זעם וזונחים קצת את ההגנה. אני מקבל כדור ושולח את שייע לבדו בחצי המגרש. הוא מכדרר… ויסוקר שוער הפועל מחליט לצאת מולו, ושייע עובר גם אותו ובדקה ה-32 אנו מוליכים 2:0 !!! היינו כחולמים, קהל האוהדים נעמד על רגליו ולא הפסיק לשאוג. עד שריקת השופט למחצית קופמן החמיץ פנדל. בטחוננו עלה. התחלתי להרגיש שהיריחב אינו כה איום. אמנם רובנו צעירים ממש אבל כשאתה משחק הכדור לא מבקש תעודות לידה. עלינו עם יותר ביטחון למחצית השניה ולמרות שפתח תקוה תקפו ללא רחם השער דווקא נכבש בצד השני. גלזר שוב פרץ את כל הגנת פתח תקוה והיבקיע שער נוסף!!! 3:0!!! כולי צמרמורת אולי זה היום שחלמתי שבו נצא מהמשבר ונעלה על הפסים. מרגע זה שלטנו במשחק. כל מסירה שלי הגיעה לכתובת המיועדת. הרגשתי שאני יכול לרוץ גם חמש שעות ללא הפסקה… האדרנלין נכנס לפעולה. הזמן מתחיל להלחיץ את היריבה ובדקה ה-78 אני מקבל כדור מנחמיאס ליד דגל הקרן. אני רואה את שייע רץ לכיוון קו ה-16… אני צועק 'שייע' ומנסה להרים מהזוית. הבלתי אפשרי קרה מהזווית הבלתי אפשרית ביותר: ויסוקר שמע כנראה את קריאתי ויצא מהשער לחסום את גלזר. כשבעטתי את הכדור לא הבחנתי באבן שעמדה ליד הכדור כך שהוא יצא מרגלי בשינוי כיוון והסתובב לתוך השער כשהשוער מנסה לחזור לשערו אבל הכדור כבר נכנס פנימה. 4:0!!!!! ערימת השחקנים קפצו עלי וממש נחנקתי מחוסר אויר. כשהתאוששתי אני רואה את הורי מחובקים , את המכובדים לוחצים לאבי את היד ובלבי אני מפחד שאולי אתעורר והכול רק חלום. אני רואה את אוהדי הפועל פתח תקוה נוטשים בהמוניהם את המגרש לכיוון החניה , ושוב אומר לעצמי "היום ארקוד באולם החתונות עם הגביע!" . ******** ******* אבל נשארו עוד 15 דקות לטקס קבלת הגביע והמדליות האישיות. אנו כבר מתחילים לבזבז זמן במסירות סתמיות ולפתע…. עוברות רק 3 דקות בודקה ה-80 זכריה רצבי מתרומם ונוגח שער יפה. כעבור שתי דקות בועז קופמן נופל ותוך כדי מעידה נוגע בשפיץ הנעל ומבקיע 4:2… אנו מתחילים להבין שאולי התחלנו לחגוג מקדם מידי. השמועה עברה ליד מגרשי החניה וקהל אוהדי פתח תקוה חזרו ליציעים ועודדו בשאגות את שחקניהם. אנו כבר בשארית כוחינו מנסים להתגונן והינה מרכוס כובש שער שלישי תוך 4 דקות!!!. 3-4…הייתכן? הרי הנצחון היה כבר בכיסנו! הרי ראיתי את עצמי מתחתן הערב ורוקד עם טלי כלתי החדשה ושנינו מאמצים את גביע המדינה לליבונו… הייתכן דבר כזה? הרי רק לפני דקות היה 0-4 ופתאום, כהרף עין, 3-4??? אני מרגיש שהצבע אוזל מפני .אם הם משווים אין לנו כל סיכוי בהארכה לנצח. הפועל פ"ת הרבה יותר מנוסה והרבה יותר מנוסה במצבים כאלה. אמנם הם היו מין 'מושבניקים' כאלה ואנחנו מת"א הגדולה, הדובדבן הגדול של מדינתנו, אבל היינו ממש ילדים לעומתם והם מתחילים לשחק כמו 'גדולים' נגד 'קטנים'. כולנו מצטופפים בהגנה ליד השער. לפתע כדור של סטלמך מגיע לראשו של חברו קופמן שנוגח לחיבורים ועד היום איני מבין כיצד ארלה שרשטינסקי התרומם כנמר ונגד כל חוקי המשיכה הסיט בקצה אצבעותיו את הכדור החוצה ובזה הציל לנו את המשחק. יודעי דבר טוענים שזה היה משחק הגמר המרתק ביותר שנערך בישראל. לשמחתי זכיתיי לקחת חלק פעיל במשחק זה. לאחר המשחק התייצבנו לפני נשיא המדינה לקבלת הגביע וכל שחקן הציג את עצמו וקיבל את מדלית הזהב האישית עבור הנצחון. כששייע גלזר התייצב ואמר את שמו, יצחק בן צבי אמר " יהושוע גלזר. שמעתי שם זה" ! שייע – הלייצן מס' אחד ללא היסוס של הספורט הישראלי, וללא ספק השחקן הפופולרי ביותר במדינה, הגיב "בן צבי…המממ…גם אני שמעתי שם זה." זהו שייע. כולם הכירו אותו ואת לשונו המתגלגלת ללא מעצור. היה זה יום נפלא וערב נפלא באולמי תכלת. רקדנו ושרנו עם הגביע עד אור הבוקר. יום שלא אשכח. היום הגדול והמאושר בכל ימי חיי! |
נפלא! תודה רבה אמנון וכל הכבוד על ההישג.
שלום מאנו, שמחתי שתאור היום הטוב בחיי עניין אותך ורוצה להודות לך על המחמאה. שמור על עצמך. שלך אמנון.
וואוו אמנון איזה כבוד. אני זוכר ששמעתי את השידור של נחמיה בן אברהם ברדיו (לא הייתה אז טלוויזיה) ואת ההתרגשות ממבול השערים במיוחד זה של ה"ילד" אהרונסקינד.
למי שלא יודע, על חורבות מגרש באסה (ביצה בערבית) המוזכר בכתבה הוקם אצטדיון בלומפילד.
ואלכס הגיע לאדלפי מיד אחרי אמנון ורובי ושוקה, ושיחק כשוער הקבוצה על מילגה חלקית. כולנו נשארנו בקשר הדוק עד היום, כשאלכס היחיד הגר בישראל. רובי המשיך לשחק בקוסמוס, חזר לישראל לאמן את בית"ר ת"א בהצלחה גדולה, אבל כשישנם 3 ילדים 'אמריקאים' זה לא קל והוא חזר לארה"ב עם אשתו ג'ודי, שעובדת עד היום במשרה מנהלתית בשלוחה של אוניברסיטת קונרנל במנהטן. רובי הפך לראש מחלקת הספורט והחינוך הגופני בבית ספר פרטי יקרתי בלונג איילנד, והוא התגלה גם כאמן גילופי עץ וכמה מעבודותיו מהדרות את הסביבה (אחת עמדה כמה שנים באונ' אדלפי). הוא גם מורה לעבודות עץ בבי"ס בארקלי היקרתי. רובי ויהודית אשתו גרים בקווינס במגדל על שפת הפלשינג מדו; שוקה ואמנון גרים בניו ג'רסי. אמנון הפך לאיש עסקים, ואחד מבניו הוא עורך דין וסופר שכמה מספריו התפרסמו בארה"ב. שוקה קיבל את הדוקטורט בפיזיולוגיה באונ' קולומביה והפך לפרופסור לפיזסיולוגיה של המאמץ בוניברסיטה בניו ג'רסי. הוא עומד לפרוש. לכולם ילדים מבוגרים, מוצלחים – בינינם רופא, עורך דין, וסופר – וכולם סבים לילדים. אלכס חזר ארצה ועד לשנת פרישתו שימש ראש 'אולימפיק' בישראל. הפ היו רק ההתחלה. אחריהם הבאתי לאלדפי ישראלים רבים, בין השחקנים הטובים בינינם נמרוד דרייפוס, רוני שניידר, צביקה שרף, ישראל גולדשטיין, שי פרויליק, יזהר נוז'יק, ישראל בן נתן, ושחקן ערבי-נוצרי מ'בני נצרת' ששמו ברח לי מהראש. נמרוד, רוני, ישראל, ויזהר חזרו אחרצה. צביקה הפך למנתח פלסטי מפורסם בבופלו, וישראל בן נתן נמצא באחד האיים האפריקאים שם הוא משמש קפטן ליאכטות למיליונרים. נמרוד הוא אחד מראשוני מפתחי הקלובים לאימון גופני בישראל. זמן מה היינו אפילו שותפים בדרייפוס נאוטילוס. הוא ממשיך בהרצת קלובים יקרתיים בת"א. רוני הפך למנהל בי"ס למאמנים בוינגייט. יזהר? שמעתי שפתח איזו סוכנות מכוניות גדולה. ישראל גולדשטיין נמצא בארץ אבל עקבותיו אבדו. הערבי מנצרת היה מאמן מצליח מאד בקומיוניטי קולג' בקליפורניה אבל כבר שנים שלא שמעתי ממנו. שי פרוילק, שהיה הבזבוז הישראלי הגדול כשהיה כוכב נבחרת הנוער, ואז בצבא הכדורגל ניגמר והוא הגיע לאדלפי. הוא ורוני שניידר, יזהר נוז'יק וישראל גולשטיין היו עבורי כוכבי הדור הבא ואיתם העליתי את הקבוצה לדיביזיה הראשונה. שי פרוליק הפך למלך ייבוא היינות של פלורידה, ועתה חי לו בנחת באחד מאיי לונג איילנד. אחריהם נמאס לי והתפטרתי מאימון להקדיש יותר זמן ומרץ למחקר והוראה.
מדהים.
יפה גם ההבדל שנוצר מאז ועד היום. מכבי תל אביב בתחתית, הפועל פתח תקווה הקבוצה הגדולה, משחק שנגמר 4-3, כדור שפגע באבן והכניע את השוער.
עוד לפני שקראתי – רק מההקדמה של מנחם – התפוצצתי מצחוק מטעות הכתיב שלך "האוניברסחיטה" כשתיארת את האיש שלא רצה לערער על פסילת יאנג. נשמעת טעות ממש נכונה…
איזה מתח של משחק. מזל טוב על הגביע!
אלכס תודה על המחמאה, אני רואה שאתה אוהד ותיק, עוד זוכר את מגרש באסה שבו הספקתי לשחק כמה שנים עד שחידשו אותו. מאחל לך כל טוב והרבה בריאות. שלך אמנון.
איזה יופי. תודה על הכתיבה והשיתוף.
גיחכתי כשקראתי איך הבקעת שער בעזרת אבן שעמדה ליד הכדור, ממתי ישנן אבנים במגרש? כנראה זו היתה התקופה . . .
עגל שלום. תודה על התגובה . ביחס לאבן, בתקופה ששיחקנו לא היה דשא מלכותי אלא דשא שאחרי אימון נשארו בו חורים ואבנים קטנות . בדרך כלל לפני שאני בועט כדור עונשין אני שם את הכדור מנקה מסביב שלא יהיו לי הפתעות מהסוג הזה. אבל המקרה קרה תוך כדי תנועה קיבלתי כדור ליד דגל הקורנר, עצרתי ומיד שיחררתי בעיטת הגבהה מבלי להתעכב ולבחון אם הדשא משובץ באבנים קטנות, למזלי הטוב האבן שלא הבחנתי בה עשתה עבורי את העבודה. לפעמים צריך מזל יותר משכל. כל טוב אמנון.
סיפור ענק אמנון.
אם הייתי אומר לאשתי שביום החתונה יש לי משחק חשוב נראה לי הייתי נשאר רווק…מה שכן זה בהחלט הופך את זה ליום בלתי נשכח.
אנקדוטה אדירה על שייע.
מעולה אמנון מעניין לקרוא
עידו שלום. הבעיה הייתה שקבענו את יום הנישואין כחצי שנה מראש ולא תארנו לרגע שנעלה לגמר הגביע ושההתאחדות לכדורגל תחליט לשבץ את הגמר בתאריך זה בדיוק. לא יכולתי לשלוט על שני האירועים ולא יכולתי לבטל אחד מהם. למזלי לא חטפנו מפלה ואפילו ניצחנו. זה היה היום שלי מכל הכיוונים. בחתונה השתתפו כל חברי מגימנסיה הרצליה, כל חברי מפיקוד הנחל ביפו, כל חברי לקבוצה ואפילו מנדי המאמן הלאומי בא לברכינו. עידו מסור דרישת שלום לאשתך ומאחל לכם כל טוב והרבה בריאות.
היה לנו מקרה דומה בארץ לפני פחות משנה. מואנס דאבור העדיף להישאר בארץ כדי להתחתן ולא נסע לשני משחקי חוץ של הנבחרת מה שהביא עליו ביקורת רבה. לגבי באסה, בלומפילד כבר שופץ פעמיים מאז. השיפוץ האחרון הסתיים לפני פחות משנה וכיום יש בבלומפילד 29,000 מקומות (אבל לא הוסיפו אפילו מקום חנייה אחד…).
אמנון איזה תענוג של סיפור! מה שנקרא ממש מפי הסוס!
תודה אמנון. נהדר לקרוא פיסות היסטוריה ספורטיביות כאלה מאלה שהיו חלק אינטגרלי וחשוב בהן.
אמ נון, שלחתי קישור לכל השחקנים הישראלי0ם ששיחקו באדלפי. הם כנראה עצלנים מדי מעכדי להירשם לכניסה לאתר.
מעולה אמנון!
אהבתי במיוחד את המשפט "הכדור לא מבקש תעודת לידה".
טור מעולה וחוויה משובחת לכל הדעות
🙂
אמנון תודה רבה סיפור מרתק שלא הכרתי .
כתבת נפלא לכבוד לנו .
אני זוכר מקרה דומה לשלך אך שנגמר הרבה פחות טוב כאשר יוסי אבוקסיס התחתן בגמר 99 באותו היום של הגמר ….לרוע מזלו המשחק החל יותר מאוחר משלך ובסופו גם הארכה ודו קרב מהנקודה ואבוקסיס מפסיד עם קבוצתי האהובה בית'ר ירושלים ועוד ליריבה השנואה הפועל תל אביב של שלום תקוה הנהדר .